מאמר: גישור בוררות גישבור ומה שבניהם

גישור ובוררות הן שתי שיטות נפרדות ליישוב סכסוכים חלופיים (ADR) המציעות גישות שונות ליישוב סכסוכים משפטיים. 

בואו נבחן כל שיטה בנפרד ונדגיש את ההבדלים ביניהן.

  גישור: גישור הוא תהליך וולונטרי ולא מחייב בו צד שלישי ניטרלי, המכונה המגשר, מקל על התקשורת והמשא ומתן בין הצדדים המתדיינים. המגשר אינו מקבל החלטה או כופה פתרון אלא מסייע לצדדים להגיע להסכמה מקובלת הדדית. 

להלן מספר מאפיינים מרכזיים של הגישור: 

 שליטה והשתתפות: הגישור שם דגש משמעותי על שליטת הצדדים בתוצאה. הצדדים משתתפים באופן פעיל בתהליך, מביעים את חששותיהם ובוחנים במשותף פתרונות אפשריים. המגשר מנחה את השיחה ומעודד שיח, אך ההחלטה הסופית נתונה בידי הצדדים עצמם.

 חוסר רשמיות וגמישות: גישור הוא בדרך כלל פחות רשמי מבוררות או ליטיגציה. היא מאפשרת פתרון בעיות גמיש ויצירתי יותר, מכיוון שאין כללים נוהלים נוקשים או פורמליות משפטיות שיש לפעול לפיהן. המסגרת הבלתי פורמלית מטפחת תקשורת פתוחה ואווירה שיתופית. 

 חיסיון: הליכי הגישור הם חסויים, מה שמבטיח שהדיונים, ההצעות והוויתורים שנעשו במהלך התהליך יישארו פרטיים. זה מקדם מרחב בטוח עבור הצדדים לחקור אפשרויות ולהביע את האינטרסים שלהם בחופשיות. 

אופי לא מחייב: גישור הוא תהליך לא מחייב, כלומר הצדדים אינם מחויבים להגיע להסכמה. יש להם את החופש לבחון אפשרויות הסדר והם יכולים לבחור לקבל או לדחות כל הצעת החלטה. אם הושג הסכם, ניתן לעצב אותו לחוזה משפטי מחייב. 

בוררות: בוררות, לעומת זאת, היא הליך רשמי ויריב יותר שבו צד שלישי ניטרלי, המכונה הבורר, פועל כשופט פרטי ומעניק החלטה מחייבת בסכסוך. 

 להלן המאפיינים המרכזיים של בוררות:

 סמכות קבלת החלטות: בניגוד לגישור, שבו הצדדים שומרים על שליטה על התוצאה, הבוררות כוללת את הבורר שמקבל החלטה סופית ומחייבת על סמך הראיות שהוצגו על ידי שני הצדדים. הבורר פועל כמקבל החלטות ניטרלי, בדומה לשופט, ומקבל החלטה הניתנת לאכיפה משפטית.

 רשמיות וכללי פרוצדורליים: בוררות בדרך כלל עוקבת אחר הליכים פורמליים וכללי ראיות, בדומה לאלה באולם בית המשפט. הצדדים מציגים את ענייניהם, מביאים ראיות וטיעונים בפני הבורר. התהליך עשוי לכלול עדות עדים, חקירה נגדית והגשת תקצירים משפטיים.

 החלטה מחייבת: ההחלטה שהתקבלה בבוררות היא סופית ומחייבת את הצדדים המעורבים. בדרך כלל ניתן לאכוף אותו בבית משפט, בדומה לפסק דין של בית משפט. לצדדים עומדות אפשרויות מוגבלות לערער או לערער על החלטת הבורר. 

ביקורת שיפוטית מוגבלת: לבתי המשפט יש בדרך כלל תפקיד מוגבל בבדיקת החלטות בוררות. העילות לערעור או לביטול פסק בוררות הן בדרך כלל מוגבלות יותר מאלה לערעור על פסק דין של בית משפט.

 מה מומלץ גישור או בוררות : קביעה איזו שיטה, גישור או בוררות, עדיפה, תלויה בנסיבות הספציפיות של הסכסוך ובהעדפות הצדדים המעורבים. לשתי השיטות יש את היתרונות וההתאמה שלהן למצבים שונים. לעתים קרובות מומלץ גישור כאשר הצדדים מבקשים לשמר מערכות יחסים, לשמור על שליטה על התוצאה ולעסוק בפתרון בעיות בשיתוף פעולה. זה מועיל במיוחד כאשר הצדדים מעריכים פרטיות, גמישות וגישה פחות רשמית. בוררות, לעומת זאת, מתאימה כאשר צדדים מעוניינים בהחלטה מחייבת מצד שלישי ניטרלי ומעדיפים הליך רשמי יותר בדומה לליטיגציה. הוא נפוץ בשימוש בסכסוכים מסחריים מורכבים שבהם נדרשת מומחיות מיוחדת וצדדים רוצים פתרון סופי מבלי להזדקק להליכים מסורתיים בבית המשפט. בסופו של דבר, הבחירה בין גישור לבוררות תלויה בגורמים כמו אופי הסכסוך, רמת השליטה הרצויה, הצורך בהכרעה מחייבת. 

גישבור :  ניתן להתחיל בגישור ולעבור לבוררות באמצע הליך הגישור. גישה זו ידועה בשם "Med-Arb" Mediation-Arbitration".  משלבת אלמנטים של גישור ובוררות כאחד, ומציעה לצדדים שיטה היברידית לפתור את המחלוקות ביניהם. 

להלן סקירה כללית של ההליך ויתרונותיו:

  הליך: שלב הגישור: התהליך מתחיל בגישור, בו מגשר ניטרלי מקל על התקשורת והמשא ומתן בין הצדדים. המגשר מסייע לצדדים לבחון פתרונות אפשריים ולהגיע להסכמה מקובלת הדדית. אם הצדדים מצליחים להגיע להחלטה בשלב הגישור, ההליך מסתיים, וניתן לנסח את ההסכם בצורה פורמלית.

 שלב הבוררות: במידה והצדדים אינם מצליחים להגיע להחלטה באמצעות גישור, הם עוברים לשלב הבוררות. בשלב זה מקבל המגשר תפקיד של בורר. שלב הבוררות בדרך כלל עוקב אחר נהלים וכללים פורמליים, המזכירים תהליך בוררות מסורתי. הצדדים מציגים את ענייניהם, מביאים ראיות ומשמיעים טיעונים, והבורר נותן החלטה מחייבת על סמך נסיבות התיק. 

יתרונות: 

 יעילות: Med-Arb מציעה את יתרון היעילות על ידי שילוב של גישור ובוררות בתהליך אחד. אם הגישור לא מצליח להשיג פתרון, הצדדים יכולים לעבור בצורה חלקה לבוררות, תוך הימנעות מהצורך לפתוח בהליך בוררות נפרד. זה יכול לחסוך זמן ועלויות הקשורות ליישום שתי שיטות נפרדות ליישוב סכסוכים. 

שימור התקדמות: Med-Arb מאפשרת לצדדים לשמר כל התקדמות שנעשתה בשלב הגישור. אם הצדדים כבר הגיעו להסכמות בנושאים מסוימים במהלך הגישור, ניתן לשלב הסכמים אלו בהחלטה המחייבת הסופית שהתקבלה בבוררות. זה מבטיח שהזמן והמאמץ שהושקעו בגישור לא יבזבזו ושהצדדים יוכלו להתבסס על ההתקדמות שכבר הושגה. 

 גמישות וגישה מותאמת: Med-Arb מציעה גישה גמישה ומותאמת ליישוב סכסוכים. הוא משלב את האופי השיתופי והגמיש של הגישור עם הסופיות והאכיפה של בוררות. שיטה היברידית זו מאפשרת לצדדים להתאים את התהליך בהתאם לצרכים ולהעדפות הספציפיות שלהם. 

סופיות ההחלטה: Med-Arb מספקת לצדדים החלטה מחייבת אם אין ביכולתם להגיע להחלטה באמצעות גישור. הדבר מציע וודאות וסופיות, שכן ההחלטה שהתקבלה על ידי הבורר ניתנת לאכיפה ומחייבת משפטית את הצדדים המעורבים. בחירה בין גישור.

 בוררות ו-Med-Arb: ההחלטה לבחור ב-Med-Arb על פני גישור או בוררות בלבד תלויה בנסיבות הספציפיות של הסכסוך ובהעדפות הצדדים. Med-Arb יכולה להועיל כאשר הצדדים מעריכים את היעילות, שימור הקידמה והגמישות שהיא מציעה. היא מתאימה במיוחד כאשר קיימת אפשרות שגישור לא יביא לפתרון, ורצוי להכרעה מחייבת. עם זאת, חשוב לציין ש-Med-Arb טומנת בחובה גם סיכונים מסוימים, כגון הפוטנציאל שהידע של המגשר שנצבר בשלב הגישור ישפיע על קבלת ההחלטות שלו כבורר. מומלץ להתייעץ עם אנשי מקצוע משפטיים או מומחי ADR כדי להעריך את הנסיבות הספציפיות של הסכסוך ולקבוע את שיטת הפתרון המתאימה ביותר, בין אם מדובר בגישור, בוררות או Med-Arb.

 בסופו של דבר, הבחירה בין גישור לבוררות או גישבור תלויה בגורמים כמו אופי הסכסוך, רמת השליטה הרצויה, הצורך בהכרעה מחייבת ונכונות הצדדים לנהל משא ומתן משותף. מומלץ להתייעץ עם אנשי מקצוע משפטיים או מומחי ADR כדי להעריך את הנסיבות הספציפיות ולקבוע את השיטה המתאימה ביותר למחלוקת מסוימת.